פס הייצור של הציונות החדשה

 קו הייצור במפעלי התעשייה , ששום ג'ינגל במכירות לא יהיה שלם בלעדיו, עושה בשנים האחרונות תפנית מעניינת במיוחד, המוכיחה שלמרות שמפעלי טקסטיל עוברים לירדן, ודגלי ישראל מודפסים בסין- יש תחומים שבהם לתעשייה המקומית אין תחליף.
השינוי קורה הודות לאנשים כמו דורון קמפלר מנכ"ל קבוצת "כרמל מערכות מיכלים בע"מ", שמייצרת מיכלים ואריזות מקרטון. קמפלר, שעקב בדאגה אחר סגירת בתי ספר למקצועות התעשייה ופתיחת פערים חברתיים, החליט לעשות מעשה. הוא הקים מפעל התנדבות קהילתי מיוחד במינו, שבו המוטו המוביל "אל תתנו להם דגים- תנו להם חכות". בשלב הראשון הוא יצא מהמשרד בקיסריה, נפגש עם סגן ראש עיריית אור עקיבא, רוברט אברמוב, ושאל:"מה אני יכול לעשות למען ילדי אור עקיבא?". עוד לפני שאברמוב הספיק לענות,טרח קמפלר לציין שאת פנקס הצ'קים השאיר במשרד."לתת כסף זה הפתרון הקל, ואני באתי להפשיל שרוולים", הוא אמר- ומאותו רגע נחתם חוזה בלתי כתוב בין עיריית אור עקיבא לבין אחד המפעלים הגדולים במדינה לייצור אריזות קרטון. למודל הייחודי שפותח במפעל היו באותם ימים שני חלקים: האחד כונה "קו ייצור צעיר"- בו נוער שנפלט ממערכת החינוך הועסק במפעל בשכר, בתמורה לחזרתו לספסל הילדים. המיזם הופסק לאחר שנתיים. הפן השני של אותו מיזם היה פעילות העשרה במועדונים- במסגרתה יצאו מדי שבוע עשרות עובדים במפעל לפעילות התנדבות במועדונים. הם הקריאו לילדים סיפורים, עזרו להם בשיעורי הבית,שיחקו איתם כדורגל וחגגו את חגי ישראל.עם ההצלחה בא התיאבון.המפעל,שמעסיק 300 עובדים מסביב לשעון, חיפש את האתגר הבא- ולפני כשלוש שנים אימץ את מיזם "טכנודע" בגבעת אולגה. המרכז החינוכי עוסק בהרחבת הידע והמיומנויות בתחומי המדע והטכנולוגיה בקרב ילדי גנים ותלמידים, תוך שימת דגש על העשרת ילדי עולים מאתיופיה, מארצות חבר העמים ומשכונות מצוקה. לעשייה ברוכה כזו לא יכול היה מנהל ה"טכנודע" בגבעת אולגה, גדי מדור, להתנגד: קמפלר פתח מייד את שערי המפעל בפני ילדי המרכז- והעניק חיבוק חם ואוהב לכל אחד מהם. " כרמל מערכות " מממנת מקצת מההסעות של ילדים מבתיהם אל בניין ה"טכנודע", אך נותנת לא רק כלים ומכונה-אלא גם הדרכה למורים שמלמדים עשרות מחזורים של ילדים. עד היום עברו במסגרת זו לא פחות מ -1500 ילדים שהתנסו בכל התפקידים בפס הייצור- מפעילי מכונות, מחסנאים, בודקי איכות ועוד. לדברי מדור, ניכר אצל הילדים צמא אדיר ללמוד ולדעת: "הם חיים בעולם וירטואלי, יושבים מול מחשב ומאבדים כמעט את כל המיומנויות הטכניות שלהם. יש ילדים שלא יודעים אפילו איך להחזיק מברג. אני זוכר שכילד לימדו אותי לבנות מעגל חשמלי, והיום בתי ספר טכנולוגיים נסגרים ובמקום זאת מכינים תלמידים לבגרות בתקליטנות. בזרת 'כרמל מערכות' אנחנו מנסים להחזיר את הגלגל לאחור, ולהקנות לילדים ידע ומיומנות אמיתיים בתעשייה. אין כאן הצגה. זה הדבר האמיתי, הילדים מבינים את זה ורואים את ההתרגשות בעיניים שלהם".

 מעורבות רגשית כזרז להצלחה קמפלר מסביר שמה שמשך אותו למיזם הוא מעורבות רגשית בקהילה: "בלי רגש- המעורבות היא מהכיס והלאה. לכן כל כך קל לי להתלהב ולסחוף אחריי אנשים רבים. מי יכול להישאר אדיש לילדים?". בצניעות האופיינית לו הוא מבקש להפנות את הזרקור לאנשי המפעל: "כל הכבוד לי, אני רק הראיתי את הכיוון והנעתי את המנוע. הקרדיט האמיתי מגיע למנהלים ולעובדים שהתגייסותם הייתה מלאה- וזה עניין שאינו מובן מאליו. 25 מנהלים במפעל מבינים שהתנדבות למען הקהילה היא חלק אינטגרלי מסדר היום שלהם".אחת הדוגמאות למעורבותם של העובדים,מציין קמפלר, הוא מני כהן- אחד העובדים במפעל שהיה שופט כדורגל בצעירותו. הוא הגיע למועדוניות ללמד את הילדים, ואחד הילדים כל כך נקשר אליו עד שלא נתן לו ללכת ומאז הוא עומד כל יום ליד השער ומחכה לו שיגיע. עוד הוא מספר על עובדת אחרת במפעל, רותי שבח שמה, שמוציאה כסף מכיסה כדי לקנות חומרים למלאכת יד ועושה עבודות עם הילדים. "נדהמתי כששמעתי שהיא מממנת את המפעילות, אבל היא אמרה לי:'מה,לילדים שלי לא הייתי עושה את זה?'. ריגש אותי מאוד שהגענו לרמת כזו שהעובדים רואים בילדים האלה חלק ממשפחתם". בני וולך,מנהל אגף משאבי האנוש של המפעל והרוח החיה מאחורי פעילות זו, שמארגן, דוחף ומקדיש שעות רבות למיזם- ובעצמו מתנדב באחת המועדוניות(כי בלי דוגמא אישית של מנכ"ל ומנהלים בכירים אף אחד לא יתנדב)- אומר:"כל מנהל בכיר בארגון בקיסריה יודע היום שאחד מיעדיו הוא תרומה של שעתיים בחודש לפעילות בקהילה. מטרתנו לצרף ב-2006 את מרבית העובדים במפעל לפעילות- באופן שכל עובד יתרום ארבע עד שמונה שעות מזמנו. כל הסימנים מצביעים על כך שהמשימה תושג. יש במפעל נכונות אדירה לתרום". אם כך, האם זו המתכונת החדשה של הציונות - מעורבות בקהילה? קמפלר: "אתה קורא לזה ציונות, אני קורא לזה מעורבות עם נשמה. השם אינו משנה, מה שחשוב זה העשייה. בעידן שבו מלמדים את הילדים לעשות כסף מאוויר- אנחנו מלמדים אותם להעריך עבודה יצרנית". האם קשר לחבר ילדים לתעשייה כבדה במדינה חומרנית? קמפלר:"זה מה שיפה בילדים. הם לא שופטים לפי החומר, אלא לפי מידת הסקרנות. חוץ מזה, ילד מרכיב אריזה ולא שואל מה ייצא לו מזה, ממש כמוני, שאיני שואל מה ייצא לי מהמיזם. כמובן שלא ידוע לי כמה מהילדים האלה יבואו לעבוד אצלי אחרי הצבא, אבל בטוח שהיחס שלהם לתעשייה יהיה אחר לגמרי".


מודל של מעורבות קהילתית אינכם חושבים שזהו תפקידה של המדינה? קמפלר:"אותי לימדו להתעסק במתן פתרונות ולא בחיפוש שאלות. אם אחכה שהמדינה תכשיר עובדים לתעשייה אני באמת יכול לסגור את המפעל". מדור: "אני לא מקבל את הגישה שמסתתרת בבסיס שאלתך. המדינה צריכה גם לדאוג לכך שלא יהיו פה אנשים רעים, אבל עדיין יש פה אנשים שמחטטים בפחי אשפה ומחפשים אוכל. אתה יכול לעצום עיניים ולחכות שהמדינה תעשה משהו- יכול לגלות אחריות וסולידיות חברתית ולהקים בתי תמחוי. "המדינה סגרה בשכונות מצוקה את מרפאות השיניים הקהילתיות שהעניקו טיפולים ללא תשלום או בתשלום סמלי.לא נשארנו אדישים לעניין, והחלטנו ללמד את הילדים רפואת שיניים בסיסית. ב'טכנודע' הבטיחו לנו שעות מורים וציוד, אבל בפועל אנחנו מקבלים מעט מאוד שעות מורים ואפס ציוד.נסגור את העסק? לא. בשביל זה יש אנשים כמו דורון שמושיטים יד אוהבת, וזה בדיוק העניין- בכל מקום שהמדינה מרימה ידיים אנחנו מגייסים תמיכה נוספת". אתם מדברים על יוזמה, אבל עם כל הכבוד, אם המפעל ההתנדבותי המבורך הזה תלוי רק ברצון הטוב של מנהל מפעל כזה או אחר- כל העסק יכול להיגמר מחר, ואז הילדים יישארו מאוכזבים. מדור:"בשביל זה בדיוק אנחנו מקיימים את הראיון הזה, כדי לקרוא לעוד בעלי מפעלים להצטרף ליוזמה וליצור ביחד דגם לשיתוף פעולה. בארצות הברית יש מודל של מעורבות קהילתית, וכל חברה שמונפקת בבורסה חייבת להראות מדד תרומה לקהילה. החזון שלי הוא שכמו שיש כיום על כל מוצר במרכול מדבקה של 'אנחנו ידידותיים לסביבה', תהיה מדבקה של 'אנחנו מעורבים בקהילה'. זו המדינה שארצה לחיות בה, ואני עושה כל מאמץ שנגיע לכך". וולך:"הכול עניין של מודעות. יש מפעלים שתורמים , אחרים מאמצים אוכלוסיות חלשות, אבל הם לא מגיעים מספיק לתודעת הציבור. לדברים טובים יש נטייה לחלחל לאט, אבל ברגע שהמיזמים האלה יקבלו חשיפה תקשורתית, הנושא יעלה לסדר היום ויותר ארגונים יצטרפו ליזמה. אני חולם שבעוד כמה שנים גדי יבוא אליי ויגיד:'אני מצטער, אתם לא יכולים להתנדב יותר. תנו גם לאחרים'...".

התעשיינים
ביטאון התאחדות התעשיינים בישראל / גיליון 6 / אפריל 2006